"ההיגיינה הטבעית הצילה את חיי" !
במקצועי אני אחות ועבדתי בבית החולים הדסה בירושלים במשך 25 שנים במחלקות יולדות, עצבים ומרפאה כירורגית.
לפני כ- 20 שנה התחילו אצלי סדרה של בעיות בריאות. בעיות עיכול קשות, צרבות, כאבים, עד כדי כך הגיע המצב שלא יכולתי לאכול אפילו, בתקופה זו חשבתי שאני הולכת למות.
כאחות שכל ימיה הייתה כל כולה שקועה בעולם הרפואה הקונבנציונאלית לא העליתי בדעתי שום אלטרנטיבה טיפולית מלבד ל"היעזר" ברפואה הקונבנציונאלית שבתוכה עבדתי.
התחלתי בסדרה של בדיקות אשר בסופן אמרו לי הרופאים בביטחון רב "גילינו את המקור לסבלך, את סובלת מבקע סרעפתי". עם אבחנה מלומדת זו התחלתי לקחת את התרופות הראשונות אולי בחיי. מעובדת של המערכת, אחות בבית חולים שכל ימי חילקתי תרופות לחולים הפכתי ביום בהיר אחד לנוטלת תרופות בעצמי.
למען האמת במבט לאחור אז ראיתי בכך דבר "טבעי". מה יותר "טבעי" לאחות שמאמינה בתרופות לקחת תרופות בעצמה כאשר יש לה בעיית בריאות ? כמובן שלא חשבתי לרגע לערער בכלל על דעתם של הרופאים.
הייתי כבולה כל כולי בחשיבה הקונבנציונאלית שבה צמחתי כל ימי.
בתחושה זו של ביטחון במעשי התחלתי לקחת שתי תרופות : זנטק ומלוקס. כמובן, התרופות עזרו לי לשכך את הסימפטומים שמהם סבלתי, לא תמיד, לא באופן קבוע. לאחר כמה חודשים, כשראיתי שגאולה שלמה לסבלי אין מהתרופות, התחלתי לנסות דיאטות שונות. נמנעתי ממאכלים חריפים, מלוחים, מתוקים מידי, ואז נעלמו הצרבות וכאב הבטן.
המשכתי ליטול את התרופות באופן קבוע, אבל במקביל הלכה בריאותי והתדרדרה. סבלתי מהרגשה כללית של נפיחות, כבדות, חולשה אדירה, חוסר אנרגיה, חוסר יכולת להתרכז ולהתמקד, חוסר אופטימיות.
הבעיות החריפו ובשנת 83 כבר סבלתי מפעילות יתר של בלוטת התריס. רמת האנרגיה שלי הייתה בשפל חסר תקדים מבחינתי. בקושי עבדתי, התנועתי בכבדות, הייתי עייפה מאוד רוב הזמן, ממש תשושה. המשכתי להסתובב בין רופאים לקבל עצות ואבחנות.
יום בהיר אחד, במהלך העבודה בבית החולים, הייתה לי "התקפה" של אי סדירות בגלים החשמליים של עצבי הלב (טכיקרדיה). הייתי בתשישות מוחלטת, על סף עילפון. פוניתי בדחיפות למחלקה הפנימית ואושפזתי שם במשך 6 שבועות למעקב ולבדיקות. עשיתי את כל הבדיקות האפשריות ואז הגיעו למסקנה שהערכים של ההורמונים T3; T4 גבוהים מידי ואני צריכה לקבל תרופות לדיכוי בלוטת התריס. קיבלתי כמויות אדירות של פרופילטיורציל לדיכוי הבלוטה.
לאחר השחרור מבית החולים ציוו עלי לשכב בבית. שכבתי במשך חודשיים בבית, רוב הזמן מרותקת למיטה. הייתי לבד בבית ולא יכולתי להוציא את עצמי מהמיטה ולשרת את עצמי. עד כדי כך שלא יכולתי להכין לעצמי אוכל. האחות שעקבה אחרי מצבי וביקרה אותי בבית נתנה לי עצה "תאכלי קורנפלקס, יש בזה את כל אבות המזון וגם מוסיפים לזה ויטמינים ומינרלים חיוניים" היא אמרה לי. עשיתי כדבריה ועליתי 30 קילו במשקל. במשך 15 שנה לאחר מכן לא הצלחתי לרדת מהמשקל שצברתי, למרות כל ניסיונותיי.
רק אחרי חצי שנה חזרתי לרבע משרה לעבודה במרפאה הכירורגית בבית החולים הדסה.
כשנה לאחר מכן חלה הרעה חמורה במצבי. זה התחיל מכאב בנקודה מסוימת בגב, בין שתי השכמות. הכאבים לווה בעייפות, בהרגשה כללית רעה ובחולשה מתמדת. שוב החשד נפל על בלוטת התריס הסוררת. הייתי מגיעה לחדרי מיון בלילה, הרגשתי שאני הולכת למות. אחרי תלונות חוזרות ונשנות עשו לי צילום בעמוד השדרה. בצילום גילו שהחוליה T8 התמוטטה. שוב הוכנסתי לאישפוז. הרופאים רצו לפתוח לי את עמוד השדרה בניתוח כדי לבדוק מה קורה שם. נבהלתי מאוד ולא הסכמתי לניתוח. לכן עשו לי ביופסיה בדיקור כדי לבדוק תאים סרטניים. הבדיקה לא הניבה תשובה חד משמעית.
במקום זה קראתי ספרים על צמחונות ועשיתי צמחונות כפי הבנתי במשך 3 שנים בלי שיגעו בי. שינוי התזונה גרם לי להתאושש קצת, אבל לא ממש חזרתי לחיים נורמליים.
בשנת 1986 נפרדתי מהדסה. במקביל החמירו מאוד הכאבים בעמוד השדרה. המצב החמיר עד שלא יכולתי לזוז כמעט. שנתיים לאחר עזיבת העבודה הופניתי לאורטופד מבית החולים "מאיר" בכפר-סבא. האורטופד אמר שאני חייבת לעשות ניתוח אחרת אני אהיה משותקת ואצטרך לבלות את שארית ימי על כסא גלגלים. הפעם נשברתי והסכמתי לניתוח. אז האמנתי שלא הייתה לי ברירה אחרת מלבד הניתוח שהוצע לי.
בניתוח פתחו את המקום וגילו בביופסיה שהחוליה התמוטטה עקב גידול סרטני. עם בשורה זו התקבלה ההחלטה לעשות ניתוח לניקוי התאים הסרטניים ולקיבוע החוליה. לסיום הטיפול הקונבנציונאלי עברתי גם הקרנות, סידרה של חודש. לאחר הניתוח התאוששתי באיטיות רבה והרגשתי קצת טוב יותר.
אחרי 7 חודשים של מנוחה והתאוששות בבית חזרתי לעבודה בקופת חולים הכללית כאחות במרפאת ילדים.
ידעתי בסתר לבי שאני חולת סרטן בפוטנציה. ממגעי עם חולי סרטן במסגרת עבודתי ידעתי שהגידולים חוזרים והכימותרפיה וההקרנות אינן ממגרות את המחלה לתמיד. יתר על כן האמנתי שהמוות הוא התוצאה הסופית של רובם של חולי הסרטן שמטופלים בשיטות הקונבנציונאלית. לכן במהלך השנים עשיתי כל מה שהבנתי כדי לשמור על בריאותי. הבנתי שעלי להילחם על חיי. קראתי כל חומר שנתקלתי בו, התעניינתי, שאלתי, חקרתי מרפאים מכל השיטות עליהן שמעתי מסביב ואת רובן גם יישמתי בחיי.
אולם מסתבר ששום דבר ממה שעשיתי לא ממש ריפא אותי. בשנת 1995 שוב התחילו כאבים בגב, לא במקום הניתוח, בכל מיני מקומות אחרים בגוף, כולל זימזומים בראש. שוב עשו לי C.T והפעם גילו גידול סרטני בחוליה T8. הפעם קיבלתי את הבשורה בצורה קשה ביותר. הייתי הרוסה מבחינה נפשית. כיוון שהציעו לי ניתוח שני הבנתי שאני אמורה להתחיל מסלול ייסורים נוסף. אמרתי לרופא שאני לא מסוגלת לעבור עוד ניתוח. הרופא התעקש - "את תעברי זאת אני מכיר אותך, את תצליחי להתגבר". הייתי בהלם מוחלט. אמרתי לעצמי שכל תחזיותיי בדבר חזרת הגידול התאמתו. ואולי בסתר לבי גם האשמתי את עצמי באי עשייה מספקת. כיוון שראיתי שלמרות מאמצי להיות צמחונית לפני הניתוח הראשון מצבי התדרדר ונזקקתי לניתוח הרי שבין שני הניתוחים חזרתי לתזונה רגילה. עכשיו לפני הניתוח השני הצטערתי על כך וחשבתי שאולי טעיתי.
בלית ברירה הסכמתי לעבור את הניתוח השני. עברתי ניתוח שני לניקוי התאים הסרטניים ולקיבוע של החוליה באמצעות הוצאת שתי צלעות. להשלמת הטיפול עברתי סידרה של הקרנות במשך 4 שבועות. אולם הפעם אמרו הרופאים שאני זקוקה גם לכימותראפיה. קיבלתי 6 טיפולים של כימותראפיה.
אחרי הניתוח השני עברתי לתזונה מקרוביוטית, אותה אימצתי באדיקות רבה במשך 6 שנים. לימים הבנתי שהגישה התזונתית הזו דרדרה את מצבי בצורה קשה ביותר.
שלוש שנים לאחר הניתוח השני שוב הופיעו כאבים בגב. שוב עברתי סדרת בדיקות דם. הבדיקות התגלו כתקינות. אולם כיוון שהכאבים החזקים נמשכו עברתי בדיקת C.T לאחריה הודיעו לי את הבשורה המרה – "הגידול שלך חזר בחוליה T.9 ". הייתי שבורה לחלוטין. הרופא המליץ כימותראפיה ועכשיו בכמות גדולה יותר מבעבר. הפעם סירבתי לקבל כימותרפיה. ידעתי לאן זה מוביל אותי. הלחץ של בני המשפחה היה גדול כדי שאקבל את הטיפולים הכימותרפיים, אבל אני המשכתי בסירובי. הלכתי ונחלשתי מיום ליום. הרגשתי הכללית הייתה רעה, הייתי במצב של חוסר יכולת לתפקד, הייתה לי נפיחות ברגליים, תחושת כבדות, לא יכולתי לשרת את עצמי והייתי תלויה בילדי. הכאבים החמירו מיום ליום והתפקוד שלי ירד לאפס. המצב הלך והחמיר.
האורטופד שניתח אותי הפנה אותי להמטולוגיה בתל השומר כדי לשמוע חוות דעת נוספת. בבדיקות שם אמרו שאני במצב של מועמדות מידית לקבלת סידרת טיפולים כימותרפיים. כיוון שהרופאים ידעו שאני סרבנית כימותראפיה הם הציעו לי תרופה חדשה לדיכוי גדילת תאים סרטניים ושמה "תלידומיד".
כיוון שהבנתי שזו לא תרופה כימותרפית נטלתי את התלידומיד במשך 9 חודשים וכך חשבתי לעצמי שאני מונעת מעצמי כימותראפיה הרסנית.
אולם לא רק שמצבי לא השתפר בעקבות נטילת התלידומיד אלא שהוא הלך והחמיר. תופעות הלוואי של התרופה היו קשות מאוד. עם הזמן עלה המינון. רוב הזמן הייתי רדומה. היו לי קשיי הליכה, לא יכולתי לתפקד ולמעשה הייתי במצב של חייה-מתה, פשוט לא תפקדתי. כשהתלוננתי על עייפות אמרו לי שזה מהכדור, אבל המשיכו לצוות עלי לקחת 3 ביום. אולם גם במצבי הקשה לא הפסקתי להתעניין ברפואה טבעית.
לפני כשנתיים, בחודש פברואר 2000, התחילה תקופת היציאה מחושך לאור גדול, אור החיים.
באותה תקופה פניתי לסופר דוד בן יוסף שכתב ספרים ומאמרים רבים בתחום המודעות הנפשית-רוחנית. דוד הפנה אותי בהמלצה חמה לד"ר ערן אשחר. הוא סיפר לי שהוא כחולה סרטן אושפז במשך 13 יום בקליניקה של ד"ר אשחר ומצבו היום הוא טוב כפי שלא היה מעולם. התרגשתי מאוד כיוון שהייתה לי תחושה שהגעתי למה שחיפשתי בכל אותן שנים של חיפושים נואשים אחר הבריאות המיוחלת. מיד פניתי לד"ר אשחר וביקשתי פגישה דחופה.
למען האמת בקושי רב הגעתי לקליניקה. בקושי רב יותר הצלחתי להתיישב על הכסא במשך הפגישה. אולם במהלך הפגישה הבנתי מהר מאוד שמחר בבוקר אני מתחילה בחיים חדשים. במהלך הפגישה הארוכה קיבלתי הנחיות מדוקדקות. מהפגישה המשכתי לחנות כדי לקנות את כל מה שד"ר אשחר ביקש.
מאותו יום התחלתי בסדר יום שונה בתכלית ממה שהכרתי עד כה. הייתי עסוקה כל כולי בעשייה שנבעה מהנחיותיו של ד"ר אשחר. זה לא היה קל, אבל עברתי כבר מספיק סבל וברקע עמדה האלטרנטיבה הגרועה מכל.
עלי לציין שכבר מהרגע הראשון אמר לי ד"ר אשחר שהוא במקומי היה מפסיק מיד לקחת את התרופה. האמת שחששתי מאוד ולא הפסקתי. חשבתי שאוכל לעשות את שני הדברים במקביל : גם ללמוד "היגיינה טבעית" וליישמה וגם להמשיך ולקחת את התלידומיד. לאחר כשלושה חודשים של לימוד ויישום הייתי נואשת. השיפור במצבי היה שולי. ד"ר אשחר התעקש לגבי התרופה ואמר "לא תוכלי מצד אחד לנקות את הגוף ומצד שני לזהמו בכימיקלים, ברגע שתפסיקי לקחת את התרופה אז יתחיל מצבך להשתנות". כיוון שהייתי די נואשת משום שלא ראיתי תוצאות משמעותיות החלטתי להפסיק ליטול את התרופה. ואומנם כבר שבוע לאחר מכן חל המפנה הגדול במצבי ובחיי. התחלתי לקבל תחושות של אנרגיה חדשה שזורמת בגופי ששנים רבות לא הכרתי. הלכתי והתחזקתי. העור שלי השתפר ללא הכר. עיני בהקו. ציפורני התחדשו וכל גופי התעורר לחיים והחל להשתקם. כחודש לאחר הפסקת התרופה בעודי ממשיכה בהנחיות של ערן היה מצבי שונה לבלי הכר. מאותו רגע והלאה מזה שנתיים אני עדה לשיפור דרמטי במצב בריאותי. אינני זוכרת שאי פעם בחיי הרגשתי חזקה, נמרצת ובריאה יותר. כל הכאבים בגוף ובמיוחד בעמוד השדרה נעלמו כלא היו. בתחילה חשבתי שזה נס, פלא זמני שאולי אני רק חולמת וזה יחלוף במהרה ואני אחזור למצב החולני שהרגשתי במשך 20 השנים האחרונות. אבל אט אט השלמתי עם המציאות החדשה. בפעם הראשונה אחרי 20 שנה אני בכיוון בטוח של החלמה ובריאות, מצאתי את סוד הבריאות והחיים המאושרים. כל משפחתי ומכרי ראו פתאום את תחיית המתים , הם לא האמינו לנס שמתחולל לנגד עיניהם. פתאום התחלתי לראות שוב חברות ותיקות, פתאום התחילו להתעניין בי ולשאול מה אני עושה ? איך הצלחתי לעשות זאת ?
התחלתי להשתתף בחוגים, בסדנאות, בפעילויות חברתיות ופעילויות תרבות, פעילות התנדבות במשמר האזרחי, לשכנים, לנזקקים, נסיעות ארוכות ברחבי הארץ ברכבי הפרטי, נסיעות לחו"ל ועוד. לכל הדיעות סדר יום עמוס ביותר אשר עדיין בסופו אני נשארת עם אנרגיה ליום עבודה נוסף.
ד"ר אשחר, אשר הינו מומחה לפעילות גופנית, הדריך אותי בפעילות המעשית ועקב אחרי התקדמותי. ביצעתי באדיקות את כל ההנחיות עד תומן. ד"ר אשחר התגאה תמיד שאני התלמידה ה"ממושמעת" ביותר שהיתה לו עד כה. התחלתי לצעוד בבוקר במשך כל יום, הליכה של כשעה, כ- 5 ק"מ כל יום, דבר שמעולם לא העליתי על דעתי שאהיה מסוגלת לעשות. לאחר ההליכה אני ממשיכה בפעילות גופנית לחיזוק השרירים במשך 30 דקות בערך. לעיתים אני אף משתתפת בשיעורי יוגה וריקודי בטן.
במשך כשנה מתחילת הטיפול, ובמיוחד לאחר השינוי הדרמטי במצבי, הייתי בעלת אימון מוחלט בד"ר אשחר ובגישת "ההיגיינה הטבעית" לכן נמנעתי מלבקר אצל הרופאים לבדיקה כל שהיא. לאחר כשנה ושלושה חודשים החלטתי בכל זאת לבצע בדיקה כדי אולי להוכיח לעצמי, שהכל בסדר. הרופא ההמטולוג שקיבל אותי בבית החולים בתל השומר שאל בתמיהה היכן אני, מדוע אני לא במעקב כל כך הרבה זמן ? סיפרתי לו בקצרה על "ההיגיינה הטבעית" ועל השיפור הדרמטי שחל בשנה וחצי האחרונות במצב בריאותי. הרופא אמר לי "אל תשמחי כל כך מהר, יכול להיות שמצבך הוא בגלל המזון שאת אוכלת וזה לא בהכרח יתבטא בבדיקות הדם". ביצעתי את הבדיקות. לאחר כשבועיים קיבלתי את תוצאות הבדיקות. אותו רופא אמר לי בטלפון "ה. הבדיקות שלך מצוינות, מבחינתנו את בריאה לחלוטין , תמשכי כך עד 120". אחרי חודש התקשר אלי אותו רופא ושאל האם ניתן להפנות לד"ר אשחר חולה שהייתה במצבי בתקופת המחלה. כמובן שנתתי לו בשמחה את הטלפון, אבל לצערי אותה גברת לא הגיעה לד"ר אשחר עד היום, מה חבל.
לבסוף לא נותר לי אלא לקוות שבתקופה כה קשה של חולי ומכאוב שעוד רבים כמותי ימצאו את האור הגדול שנתגלה לי, דרך "ההיגיינה הטבעית" ויעלו על דרך הבריאות ההחלמה והאושר.
בברכת בריאות לכל
ה.ס
בטעינה...
